שמועה היא חנות אופנה הפעילה שבוע בחודש בבית יצחק

מכיוון שכל מסע טוב חייב להיות פוטוגני, קניתי מזוודות נהדרות לכל המשפחה ובגדים יפים שמכבדים את המעמד.

על זה בלעתי כדור ורוד קטן לחרדה וכחול לשינה ואכלתי משהו להשמנה. יצאנו לדרך. אני שתקתי כי הייתי עסוקה בלהתכונן יפה לשאלות – מי ארז לך? נתנו לך משהו להעביר? יש לך נשק? – רציתי לענות יפה ולהראות טבעית וקוסמופוליטית.

ואכן עברתי את שלב השאלות בהצלחה גדולה ועליתי קלת רגלים אחרי ילדיי הצוהלים למעבר הדרכונים. הנחתי את הדרכון במקום הנדרש, ואת אצבע ימין ופתאום, בום, טרח, צלצול מחריש אוזניים. מעבר הדרכונים עשה עלי סירנה של משטרה ותמונתי כוסתה באיקס אדום.

פקידה הגיעה במהירות ואמרה לי ״את לא יכולה לצאת מהארץ״. ילדי, שכבר עברו, נופפו לי מעבר לגבול, לא מבינים למה אני מתעכבת. 14 שנים לא עזבתי את הארץ לשום מקום. גם את החלומות שלי גלגלתי והצפנתי בבוידעם.

הדרכון שלי, שבילה ימים רבים בפרישה, ניסה מדי פעם לפתות אותי בסיפורים על בגדים נפלאים ממחוז "יוניקלו", אבל אני ידעתי שסופו של כל סיפור לעשות עליה.

הסיבה להיחלשות מערכת הנסיעות שלי קשורה בפשיטת הרגל שעברתי ועונש ה״תעמדי בפינה" שקיבלתי מהמדינה בעקבותיה.

כדי שזה פחות יכאב, טיפחתי ועיצבתי את חליפת החרדה שלי במיוחד למידותי הפרובינציאליות, אבל החופש הגדול הזה העזתי להעז. חידשתי את הדרכון שלי שכבר לא הכיר אותי אפילו בתמונה. ״את לא יכולה לצאת מהארץ", אמרה הפקידה וענן שחור נעמד מעלי והוריד גשם של עלבונות.

למה נתנו לי לחלום? רציתי לקלל אותה, כמו שילדים רבים מקללים : את מטומטמת , מפגרת ואמא שלך אתם יודעים מה… ואחר כך, לירוק לה בפנים ולבעוט, להרים אבנים ובוץ ולהשליך אותם לכל עבר, כל הדרך עד הצינוק שתכף היא והמשטרה עם הסירנה תיקח אותי אליו.

אבל במקום זה ישבתי בשקט על ספסל הנידונים, בתור לחוסר ודאות. אחרי שגמרתי למלמל את כל מכסת הקללות שאני מכירה, חזרה הפקידה שקיללתי בלב ואמרה: "את יכולה לצאת, השופט אמר שזו טעות. את כבר לא מעוכבת. הכל בסדר״.

רצתי מהר בכדי שהמעבר לא יתחרט וגם כי אסור לאחר לחופש במיוחד שאחרים כבר התחילו כבר להנות בלעדי. זהו, מעכשיו, אין עבר. רק עתיד והוא מלא בגדים חדשים, פחמימות נהדרות, פרידה קאלו ולפחדים מהטיסה יש לי כדורים טובים בתיק.